לכידות

פגשתי אותו לחמש דקות בעמדת הקפה, וסגרתי איתו 2 דברים שנשארו פתוחים, ואז בארוחת הצהריים כשישבנו פגשתי 3 בנות שדיברתי איתן והתלוננתי שנמאס לי מהסחבת, ושאני לא מצליחה להניע משימה שנתנו לי. ופתאום לאחר שדיברנו ראיתי שגם זה מתקדם. בשעה שלוש ראיתי איזו עווית של כעס בפרצופו של הבוס שלי (משהו שרק אני מצליחה לזהות), ואז שאלתי אותו מה קורה, והוא אכן כעס, שוב, מפה לשם לאחר שיחה של רבע שעה איתו הצלחתי להתקדם בעוד משהו. בעוד שאני עוברת מהשירותים לעמדת העבודה שלי הצלחתי לשאול את קרן מה קורה עם הבן שלה, והיא נתנה לי נשיקה ותודה על כך שמתעניינת. הרגשתי סוג של לכידות, של שייכות, של אנרגיה טובה, אנרגיה של תקשורת מקדמת. כבר ערב, ואני במכונית בדרך חזרה הביתה…הבנתי ששכחתי לשאול את עידן משהו, אבל לא נורא מחר אפגוש אותו ביום הגיבוש שארגנו לנו, מקסימום אם לא אספיק, אשאל אותו בהרמת הכוסית ביום ראשון…

אז כל זה פחות קיים היום, ועד כה ארגונים היו צריכים להשקיע פחות מאמץ בלכידות הטבעית של העובדים. כשאנו עובדים במרחב פיסי משותף אחד לשני ניתנת לעובדים הזדמנות לתקשר בצורה אפורמלית, כי זה היה שם בכל מקרה, מטבע הדברים, אנחנו אנשים, ואנשים מתקשרים, זה מה שאנו עושים.

מה שהיה עד כה קל מאוד לסגור פינות, להשלים מידעים חסרים בצורה אפורמלית, להרגיש שייכים ומחוברים, ולראות בצורה מוחשית את הלכידות נהיה מאתגר יותר כשעובדים רחוק או בקפסולות.

כיום אנו נדרשים לכלים נוספים ואחרים ביצירת לכידות ובחיבור האנשים לארגון ולמטרותיו. יש לזה קשר מאוד חשוב לתפוקות ולתוצאות המשימה והארגון.

משיחות עם עובדים אני מבינה שעובדים מרגישים קצת מנותקים חברתית, מבודדים ובודדים. אז ברור שלחלק מהעובדים זה מתאים. יש טיפוסי עובדים שרק מחכים לעזוב את ישיבת הזום ולעבוד לבד זה בסדר, זה טבעי, ויחד עם זאת לא תמיד בריא לארגון.

לכידות הפכה להיות שחקן נשמה ומרכזי בגאוות היחידה, בסגירת קצוות ובתפוקות וביעילות העובדים.

על ידי לכידות אנו הרבה פעמים שומרים על התרבות הארגונית, על הערכים של הארגון, על מה שחשוב לנו, על המרקם הבסיסי שעליו מושתתת החברה ועל ההתנהגויות המקובלות המתבטאות בשטח הלכה למעשה.

כשאנו עובדים מרחוק, ניתנת תשומת לב פחותה לסאב טקסט, לניהול הרגשות, לתקשורת הבלתי מילולית, וכך התקשורת הבינאישית והתקשורת התהליכית קצת הופכת להיות סמויה מן העין, ודברים מתפספסים.

יש פה אתגר מאוד גדול ללמוד וליישם כיצד לייצר תקשורת יעילה ומקדמת בין “מסך” ל”מסך”, בין אדם לאדם כדי לוודא מקסימום לכידות, מקסימום תוצאות ומקסימום תפוקה (ועוד לא דיברנו על איך מייצרים לכידות וחיבור עם עובדים חדשים שעובדים רחוק).

כשעובדים שאני משוחחת עימם מדווחים על בדידות, על ריחוק חברתי, ובמצב שהעובד כבר לא יכול להרים את העיניים לשנייה מהמסך ולבקש עט מהקולגה שלו, אין ספק שהאינטראקציות החברתיות יורדות והלכידות נפגעת.

צריך להבין שיש כאן ממש שינוי תרבותי וארגוני. כפי שזה נראה כיום, הדברים לא יחזרו להיות אותו דבר. ארגונים שיראו מה טוב, כשהרבה כסף נחסך מהתייעלות ומחיסכון במשאבים בתקופה מאתגרת זו, ימשיכו במתכונת זו מי יותר ומי פחות.